תוֹכֶן
התנועה המודרניסטית בספרות, שהייתה מהמאה ה -19 עד אמצע המאה ה -20, התאפיינה בחידושים כמו נרטיב בזרימת התודעה, התרחבות והתכווצות של זמן הסיפור וקשתות נרטיביות מקוטעות. הספרות העכשווית (המכונה לעתים קרובות פוסט-מודרנית) הרחיקה לכת בכך שהיא שילבה אלמנטים של פרודיה על ז'אנרים ופאסטיש, מדיה חדשה, אבסורדיזם ואירוניה, ופיתחה סגנון התייחסות עצמי שהפנה את תשומת הלב למלאכות שלה.
פארודיות מגדריות
יצירות מסוימות של הספרות המודרניסטית כבר היו ידועות כמחתרות ז'אנרים קלאסיים, כמו האפוס ההרואי, על ידי פרודיה על אלמנטים מהז'אנר בצורה של פסטיש. אך עבודות פוסט-מודרניות השתמשו בטכניקה זו ביתר מודעות ובמודע. כמה דוגמאות כוללות את "קשת הכבידה", מאת תומאס פינצ'ון, המיישם נושאים מספרי קומיקס ואמנות עממית, ו"ארוחת הצהריים העירומה ", מאת ויליאם ס 'בורו, המשלב אלמנטים של סיפורת בלשים.
מדיה חדשה
הפוסט-מודרניזם שונה ממודרניזם בכך שהוא חוקר את הסביבה התקשורתית שהתרחבה בתקופה שלאחר המלחמה. כמה דוגמאות כוללות את סגנון העיתונאות ההתייחסות העצמית של האנטר ס 'תומפסון בעבודות כמו "פחד ואשליה בלאס וגאס" והאופן שבו דון דלילו משלב חדשות רדיו וטלוויזיה באופרת הסבון שלו "רעש לבן".
אבסורדיזם
הנושא האבסורדי פותח בתנועות מודרניסטיות כמו סוריאליזם ודאדיזם ומילא תפקיד חשוב עוד יותר בספרות הפוסט-מודרנית. אחת היצירות הידועות ביותר של האבסורד הפוסט-מודרני היא "מחכה לגודו" של סמואל בקט, המציג שתי דמויות הממתינות באופן אבסורדי לאירוע שלא יתרחש לעולם.
אִירוֹנִיָה
אולי המאפיין הידוע ביותר ביצירות פוסט-מודרניות הוא השימוש באירוניה, הפניות עצמיות ומלאכות מכוונות. במודרניזם, אירוניה שימשה לעתים קרובות בהתייחס לז'אנר ספציפי או כמשאב נרטיבי, אך בפוסט-מודרניזם משתמשים באירוניה כדי להטיל ספק בעצם הרעיון של ספרות, אמנות ותרבות כולה. כמה דוגמאות כוללות את "פוגו פאלידו" מאת ולדימיר נבוקוב, שמשתמש בשיר שבספר בכדי לסאטיר את המחקר האקדמי בספרות ואת סיפורו הקצר של חורחה לואיס בורחס "דיאלוג על דיאלוג".