תוֹכֶן
מהמאה ה -8 לפני הספירה ועד למאה השנייה לספירה, כל הציוויליזציות הגדולות בעולם חוו את מה שכינה הפילוסוף הגרמני קרל ג'ספרס "התקופה הצירית", תקופת מעבר מפוליתאיזם ואלוהויות מיתיות למושג אלוהי ומונותאיסטי. מערך אובייקטיבי של מוסר. באותה תקופה, היוונים הציגו כמה אמונות שונות לגבי המוות והחיים שאחריו, והכל תלוי במערך שונה של יסודות פילוסופיים ודתיים.
המושגים הראשונים של האדס
לפני המאה ה -8 לפני הספירה, לרוב היוונים הייתה אמונה דתית אחת או יותר. המשותף לרוב האמונות הללו היה הפחד הבסיסי ממוות. כתוצאה מכך, אמונה התפתחה מהמוות כהוויה חיה, רודפת אחר כדור הארץ ומוכנה להתמודד עם כל מי שלא מרוצה ממנו. הוויה זו נודעה בשם האדס, אלוהות שהקורבנו לה כדי למנוע מוות ואסונות. האמינו כי המוות נבע תמיד ממורת רוחו של האדס, ואדם, כשהוא מת, הפך לעבדו.
נעים לאלים
כשם שהאדס קם מפחד מוות, האמונה באלים אחרים נוצרה בחלקה מתוך תקווה לחיים מאושרים אחריה. היוונים האמינו כי גורלו של אדם לאחר מותו תלוי ביחסיו עם האלים. מערכת יחסים טובה הביאה למעבר שליו או הרואי מהעולם הזה לעולם הבא, והאדם יחיה לנצח כאורח בארמונות האלים. אולם מי שלא עשה כבוד לאלים החיים היה סובל מוות כואב ו / או מביש, ויהיה להם עונש נצחי בגיהינום. בכל תרחיש, רק רוח האדם והחפצים או האנשים שנשאו עמו יגיעו מעבר לעולם.
אפלטון
אפלטון, אחד הפילוסופים הראשונים של התקופה הצירית, היה הראשון שהפיץ הבנות חדשות של דת ופילוסופיה שהשפיעו בצורה דרסטית על ההבנות של החיים שלאחר המוות. עבור אפלטון האדם היה קיים בגופו ובצורתו, וצורתו לא יכלה למות. לאחר המוות נשמתו שוחררה למצב של חופש רוחני מוחלט. למרבה האירוניה, ככל הנראה מצב זה סתר את השלכות ההתנהלות הארצית של האדם; אנשים טובים שנהנו מהגנת החוק יופגעו מהחופש הפתאומי שלאחר המוות, ואילו אנשים רעים שמתרעמים על החוק ירגישו שמחה על האושר הפתאומי. דעותיו של אפלטון זכו לפופולריות מועטה מאוד, אך התקבלו בשילוב עם נקודות מבט דתיות המשמחות יותר להתנהגות טובה.
אריסטו
אריסטו הרחיב את מושגי הנפש והגוף של אפלטון, והציע היררכיה של ישויות לאורך הקיום. עבור הנשמות, השלמות הגבוהה ביותר של יצורים רוחניים הייתה אל כל יכול, שבשירותו נמדד קיום ארצי. התנהגות טובה חושבה על ידי מערך מוסר שאותו גילם האל האחד, ואשר אריסטו כינה סגולות. עם זאת, עקרונות ההתנהגות הארציים של אריסטו לא התקבלו היטב, שכן הוא הציע את מות הנפש כחלק מאמונתו. כמו עקרונות אפלטון, אריסטו היה צריך להיות מעורבב עם יסודות דתיים אחרים לפני שהפך פופולרי. רבים מחשיבים את העקרונות המשולבים של אפלטון ואריסטו כמסגרת שהפכה את הציוויליזציה המערבית לקליטה יותר להופעתה הסופית של הנצרות.