תוֹכֶן
ברחובות ובמגרשי המשחקים הסקוטיים היו עדים לאינספור משחקי ילדים מסורתיים. ממשחקי כדור ועד תגית, ילדים מעולם לא הפסיקו להיות שקטים בזמן המשחק. אף על פי שכללי בריאות ובטיחות מודרניים אסרו על חלקם במקרה של פציעות, ילדים עדיין משחקים בחלק מהמשחקים הללו במועדונים ובארגונים, כמו גם בחצרות בית הספר.
שַׁיִשׁ
בנים שיחקו גולות בכל מגרשי המשחקים של סקוטלנד, תוך שימוש בגולות צבעוניות. שני נערים שיחקו זה נגד זה, והשתמשו באוסף גולות משלהם. ילד זורק את הכדור הראשון שנחת במרחק מה. הבא צריך להכות אותו בכדור משלו, או לגרום לו לנחות במרחק יד. אם הוא מצליח, הוא לוקח את הכדור של היריב. הם משחקים עד שהאדם שתופס הכי הרבה כדורים ינצח.
רגיל-קלאפי
בזמן שהבנים שיחקו כדורגל, או "שיחקו כדור", הילדות הסקוטיות היכו כדור בקיר, ושרו שיר עם פעולות. כאשר הם פגעו בכדור פעם אחת בקיר וחבטו בו שוב זה היה "רגיל, או רגיל". במכה הבאה הילדה מחאה כפיים לפני שתפסה את הכדור, שהיה "קלפי". לשאר החריזה היו הוראות אחרות, כמו ספינינג, כאשר הילדה עשתה מעגל בידיה לפני שתפסה את הכדור.
מיטות פייבור
סוג של קפיצה, הבנות ציירו "מיטות חום" עם גיר על המדרכה, או על הרצפה, עם מספר הולך וגדל בכל ריבוע או מיטה. השופט היה פחית קטנה, עגולה וריקה. החל מהשולחן בריבוע מספר אחת, הילדה קופצת כשהיא מנסה להכניס את הפחית לריבוע הבא. אם כף הרגל או יכול לגעת בקו סביב ריבוע, השחקן הבא זוכה בתור.
בולדוג בריטי
במשחק הבריטי בולדוג, קבוצת ילדים נמצאת בצד אחד של מגרש המשחקים. "הבולדוג" נמצא באמצע האזור. ילדים צריכים להגיע לצד השני מבלי להיתפס על ידי הבולדוג. כאשר הבולדוג צועק "בולדוג בריטי 1, 2, 3!", כולם רצים. אם מישהו נתפס הוא הופך לבולדוג. בולדוגים נוספים מקשים על הגעה לצד השני.
מה השעה, מר וולף?
במשחק "מה השעה, מר וולף?", הילדים מסתדרים בצד אחד של הרחוב. אדם ממלא את תפקיד הזאב ומפנה אליהם את הגב באמצע הרחוב. הילדים צועקים "מה השעה, מר וולף?" הוא צועק זמן אקראי, כמו שתיים אחר הצהריים. ילדים נוקטים בכמות הצעדים הזו. הם מבקשים את הזמן שוב, מנסים להתקרב לזאב לפני שהוא יודע זאת. כשהוא צועק "זו שעת ארוחת הערב", הוא מסתובב ומנסה לקרב את הילדים אליו.