תוֹכֶן
תורת החיקוי באה מן המילה היוונית mimesis, שמשמעותה חיקוי וייצוג, וקובעת שאנשים מושפעים זה מזה ומהעולם המקיף אותם על ידי יצירתם בצורות שונות. מאחר שאפלטון השתמש בתיאוריית החיקוי בספרות והפריד בינה לבין נרטיב, מימסיס נתן משמעות רבה יותר לספרות.
אפלטון
אפלטון רואה באמנות חיקוי של העולם הגשמי שסביבו, אשר, על פי הפילוסוף, כבר חיקוי לרעיון שיש לאנשים בעולם הזה. לכן, בעצם, הוא קובע כי סופר מחקה חיקויים מייצג דמיון ורגש הרבה יותר מאשר ההיגיון והמציאות. מסיבה זו, על פי אפלטון, mimesis משפיע לרעה על הקוראים על ידי רימה אותם.
אריסטו
אריסטו חולק על אפלטון במובן שעבורו לחקות את העולם הגשמי הוא לא רק להעתיק אותו, אלא כדי להתאים אותו. על פי הקבלה של אריסטו לתיאוריית החיקוי, חיקוי הוא הכרחי כדי להשלים את העולם הגשמי הלא שלם שבו אנשים חיים. אבל חיקוי, כפי שהוא רואה את זה, הוא יצירה מורכבת, מיומנות כי חייב ללכת יד ביד עם כישרון כוח דמיוני. לודוביקו קסטלוטרו וג'ון דריידן תומכים בהשקפה זו ורואים את אמנות הדרמה כחיקוי ברור של החיים.
הוראס ולונגינו
הוראס ולונגינו רואים תיאוריה מחקה רק כאשר היא מכוונת לחיקוי של יצירות עתיקות של אמנים וסופרים גדולים. חיקוי כאן פירושו האמצעים לרצות ולבדר את הקוראים, ומטרה זו נחשבת חשובה יותר ממישהו שמנסה להיות מקורי או להעתיק את העולם הסובב אותם. עבור פילוסופים אלה, סופרים צריכים לחקות פעולות של אנשים אחרים ועבודות ולא חפצים פיזיים ורעיונות.
פלוטינוס
פלוטינוס מסכים עם אפלטון על התיאוריה שלו כי האמנות מחקה את החיים, אבל זה הולך עוד יותר כאשר הוא אומר כי חיקוי זה לא בלי סיבה או מנותקים מהמציאות. להיפך, לכל דבר יש את מטרתו הסופית לחזור מהמקום שבו הוא בא, והסופרים מחקים את העולם סביבם במאבק כדי למצוא את דרכם חזרה לטבעם המקורי.