תוֹכֶן
לעיתים בגופי מים, כמויות גדולות של דגים מתים יכולות להופיע בבת אחת באסון סביבתי קטסטרופלי המכונה "דלדול חמצן". הרעיון שלו, התרחשותו ומשמעותו עבור הסביבה הם מרכיבים חשובים במחקרי ביולוגיה ואקולוגיה, מדיניות עסקית ובטיחות מים.
זיהוי
דלדול חמצן הוא ירידת החמצן המומס הקיים במים, הנובעת מהכנסת פסולת. בדרך כלל, החיידקים הנמצאים באשכול המים ליד מקור המזון (פסולת) וצורכים חמצן. אם הפסולת מרוכזת באזור מסוים, החמצן יתדלדל גם הוא וגורם לדלדול חמצן. אולם במקרים מסוימים, ישנם תרכובות שאריות הצורכות חמצן בכוחות עצמן בהיעדר חיידקים.
אפקטים
התוצאה של דלדול החמצן היא מוות של בעלי חיים שנושמים גז זה, כמו דגים, בעלי חיים חסרי חוליות וחיידקים. זה יכול להתרחש באזור קטן ומבודד, כמו אגם רדוד, או שהוא יכול להשפיע על נחלים שלמים, תלוי בחומרת הזיהום. כבעלי חיים הצורכים חמצן מתים, צמחים הצורכים פחמן דו חמצני ימותו בקרוב מהיעדר פחמן דו חמצני מומס. התוצאה היא גוף מים "מת".
תפיסות מוטעות
הפחתת זרם או זרימה אחרת בגוף המים גורמת גם לדלדול חמצן, ללא קשר לזיהום. עיגון או הסחה להשקיה, למשל, יכולים להפחית את זרימת המים ובכך להפחית את יכולתם להתערבב עם אוויר (המכונה "עכירות"), וכתוצאה מכך לרמות חמצן נמוכות יותר.
תפיסה מנוסה
קצב דלדול החמצן תלוי בגורמים רבים, כגון נפח המים, רמת ה- pH, העכירות, הטמפרטורה וכמות המזהמים המוכנסים לזרמי מים. גורמים אלה ועוד כמה משפיעים על משך הזמן בו משתמשים בחמצן בגוף מים.
מקורות של דלדול חמצן
בדרך כלל, מקורות המזהמים הללו מגיעים ממגורים אנושיים; שפכים מוזרמים לנתיבי מים ואז מועברים לאוקיינוסים. במקרים מסוימים, שפכים גולמיים מוזרמים ישירות לאוקיינוסים. לפעמים גשם כבד או נגר משלג מומס עלולים להכריע את מתקני הטיפול בשפכים ולגרום לשפכים מקריים בגופי המים ובאוקיאנוסים. טיפול נכון בפסולת יכול להפחית את השפעת המגורים האנושיים על מסלולי מים ואזורי חוף, ולמזער את הסיכון לדלדול החמצן.