תוֹכֶן
התיאוריה הקיינסיאנית מדגישה את חשיבות הביקוש המצרפי בכלכלה ולעתים מכונה "כלכלת הביקוש". בשנות השלושים, כאשר השפל הגדול פגע במדינות רבות והפחית את הפעילות הכלכלית, הציע הכלכלן האנגלי ג'ון מיינרד קיינס כי הממשלה תגדיל את ההוצאות כדי לחזק את הביקוש הכולל, להגדיל את הייצור ולייצב את הכלכלה. גישה זו סייעה לארצות הברית ולמדינות אחרות להתגבר על השפל, אך היא אינה חפה מפגמים.
אִינפלַצִיָה
האינפלציה היא החיסרון הגדול ביותר בכלכלת הביקוש, אשר נקודת המבט שלה טוענת כי השוק, באמצעים משלו, אינו מבטיח ביקוש מספיק, מה שאומר שהחברה לא משתמשת בכל יכולת הייצור שלה. פתרון הביקוש - או של קיינס - הוא שהממשלה תבטיח דרישה זו ותעסוקה באמצעות מדיניות פיסקלית. בניגוד לגישה הקיינסיאנית, כלכלנים שמרנים רבים טוענים כי הגדלת ההוצאות הממשלתיות מספקת גירוי יתר למשק, ומעלה מחירים לצרכנים ולעסקים. זה מאלץ בנקים מרכזיים להעלות את הריבית, מה שמקשה על הצרכנים להשיג אשראי לרכישות גדולות יותר ולחברות ללוות. זה מכונה "אפקט העקירה", כאשר ההוצאות הממשלתיות מעכבות השקעות פרטיות וגורמות לעליית ריביות.
גירעונות תקציביים
במהלך מיתון או האטה כלכלית, הייצור יורד כתוצאה מצמצום הפעילות. הוצאות ממשלתיות גבוהות יותר לקיזוז הביקוש המצטבר יורדות לרוב במימון הלוואות, מה שמגדיל את הגירעונות הממשלתיים על ידי גיוס החוב הלאומי. ככל שהוא גדל, יש להקצות חלק הולך וגדל מתקציב הממשלה לתשלום ריבית על החוב, ולהשאיר פחות כספים לפעולות ממשלתיות פרודוקטיביות יותר, כגון בתחום החינוך והתשתיות.
פיגור פוליטי
כלכלת הביקוש דורשת פעולה ממשלתית בכדי להבטיח ביקוש מצטבר יציב. מכיוון שביקוש מוגזם גורם לעלייה באינפלציה וביקוש לא מספיק מגביר את האבטלה, כלכלת הביקוש דורשת פעולות ממשלתיות קבועות, כמו צמצום ההוצאות בכלכלה בריאה והגדלתה בעתות משבר. הבעיה היא הפער בין זיהוי הצורך בפעולה ממשלתית לבין יישום אמצעי מדיניות מתאימים. לעיתים קרובות, תהליך קבלת ההחלטות אחראי לעיכוב באימוץ ויישום אמצעים אלה. בנוסף, קיים פער נוסף בין המדיניות עצמה לבין ההשפעות הנובעות ממנה, ומקובל לחלוף חודשים רבים בין שינוי במדיניות הכלכלית לבין תוצאותיה.