תוֹכֶן
ימי הביניים, הידוע גם בשם ימי הביניים, התרחשה בין השנים 500 ו 1500 באירופה. במהלך תקופה זו, חיי הנשים עוצבו בעיקר על ידי כללים חברתיים שנוצרו על ידי מוסדות הנשלט על ידי גברים כגון הכנסייה ואת האצולה.
מערכת הכיתה של ימי הביניים
החברה המוקדמת של ימי הביניים חילקה אנשים למאמינים, ללוחמים ולעובדים. לדברי ההיסטוריון שולמית שחר, במאה ה -12 חלוקה זו היתה מפורטת יותר. הכמורה היתה מחולקת להיררכיה עם האפיפיור בראש ומנהלי הכנסייה בקרקעית. הלוחמים חולקו לדוכסים, לספירות, לאבירים ולסמלים. הפועלים היו כל דבר, החל מאיכרים ועד קבצנים וגנבים. לפי שיטה זו, נשים נחשבו למעמד מובהק. או שהם נידונו כסוכני חטא או לכודים באידיאלים בלתי אפשריים, כמו זו של מרים הבתולה.
נשים אצילות
לדברי ההיסטוריון כריסטופר גרבט, החובה העיקרית של אישה אצילה היתה לתמוך בילדים ולנהל את ענייני הבית של בעלה. היא פיקחה על הוצאות הבית, אירחה את האורחים וטיפלה במשרתים. גם אצילה טיפלה ברכוש כשבעלה נעדר. בעתות מלחמה, היא סייעה להגן על הטירה. בזמנה החופשי היא נהנתה לצוד, לשחק שחמט, לרכוב ולהקשיב לשירים ולסיפורים על נוסעי סיפורים ועל זמרים בשם טרובדורים. נשים אצילות רבות היו משכילות, משכילות ורב לשוניות. חלקם, כמו המשוררת של המאה ה -15 כריסטין דה פיסן, הפכו סופרים מקצועיים.
נשים איכרות
האיכרים היו חקלאים שעבדו בארצות האצולה. חייו של איכר היו מלאים עבודה קשה. היא היתה מתעוררת בשלוש לפנות בוקר ואכלה ארוחת בוקר פשוטה, שבדרך כלל מכילה תבשיל סמיך שנקרא תבשיל. עם עלות השחר החלה לטפל בבעלי החיים הקטנים, כגון אווזים ותרנגולות, נוטים לגן הירק המשפחתי, ולקצור פירות יער ועשבי תיבול. היא גם הכינה בעצמה צמחי מרפא, צמר, בד ובגדים. כאשר לא טיפלה בצרכי המשפחה, היא עבדה בטירה של האדון כעוזרת או כמטפלת.
נשים עירוניות
ערים מימי הביניים היו מרכז המסחר, המלאכה והעניינים המוניטאריים. נשים עירוניות היו נשותיהם, בנותיהן ואלמנותיהן של העובדים, כסוחרים ובעלי מלאכה. לדברי שחר, נשים נחשבו לאזרחי העיר אם הן בעלות רכוש, נישאו לאזרח או היו שייכים לאיחוד של אומנים, קראו לגילדה. כמה נשים עירוניות עבדו לעתים קרובות עם הוריהן ובעליהן כבעל מלאכה מיומן. אחרים עבדו בענפים שונים כגון חותמות, יצרני ארנקים, קלטות, כובעים, אריגה, עשיית תכשיטים ועבודה עם זהב.
נזירות
בעוד הכנסייה בימי הביניים אסרה על נשים מלהיות כמרים, היא אפשרה להם להפוך לנזירות. נזירות, שנקראו גם "נשים של ישו", היו נשים שוות ערך לנזירים. כחברי הסדר הדתי, הם בדרך כלל נשבעו בעוני ובצייתנות. נזירה יכולה להקדיש את עצמה לחיים של התבוננות בודדת או עבודת צדקה. הנזירות היו חברות חשובות של ימי הביניים כאמנים, חוקרים, מיסטיקנים, פעילים, מורים ואחיות. נשים רבות נכנסו למנזר, משום שזו היתה דרכן היחידה להימלט מחיים של עוני.