תוֹכֶן
בוקיצה אדומה (Ulmus rubra) היא זן בוקיצה הגדל באופן טבעי באזור האגמים הגדולים וביערות מדינות אמצע האוקיינוס האטלנטי בארצות הברית. זהו עץ נשיר ומעדיף סביבות לחות. בבגרות העץ יכול להגיע לגבהים של 24 מ '. אף על פי שהוא לא הושמד כמו קרוב משפחתו, הבוקיצה האמריקאית, הבוקיצה האדומה סבלה מנוכחות של מחלת בוקיצה הולנדית.
מאפיינים
לפעמים נקרא בוקיצה אדומה, אפורה או רכה, אולמוס רוברה היה נפוץ ביערות צפון מזרח ומערב התיכון בארצות הברית. עץ זה דומה מאוד לביצה האמריקאית, אך יש לו כמה מאפיינים גלויים המפרידים אותו מבן דודו הנפוץ ביותר. ההבדל הבולט ביותר הוא הקליפה הפנימית, שבאלם האדום יש ריח ליקריץ קל. כאשר לועסים, החומר הופך צמיג מאוד ומכאן השם "בוקיצה חלקלקה" (בוקיצה חלקה) באנגלית. עלי הבוקיצה מחוספסים בגלל תכולת הסיליקה הגבוהה שלהם. צורת העלה כמעט זהה לזו של הבוקיצה האמריקאית.
ערך בתרבות הילידים
בתרבויות אמריקניות היו לבקש הטחול שימושים מעשיים, כגון יצירת חוטים מהקליפה הפנימית. על פי מדריך הצמחים של USDA, שבט Menominee הרתיח את הקליפה והשתמש בה לייצור סלים. תרבויות ילידות אחרות במערב התיכון השתמשו בקליפה כגגות וכחיפוי לבקתות.
אינדיאנים השתמשו גם בקליפה הפנימית כתרופה. קבוצות מסוימות, כמו האירוקיס, השתמשו בצמח כטיפות עיניים, בעוד שאחרים הכינו תה מהקליפה הפנימית כדי להקל על כאב גרון או לשמש כחומר משלשל. קבוצות אבוריג'ינים אחרות ייבשו את העור הפנימי והשתמשו בחומר כחבישה טבעית.
שימוש ברפואה עכשווית
השימוש באינדיאנים ובעת זמננו של הבוקיצה סובב סביב מאפיין חשוב של הצמח. הוא מכיל חומר צמיג אשר, כאשר מערבבים אותו עם מים (או רוק), הופך לג'ל בעל ערך רפואי. ניתן להשתמש בג'ל זה להקלה על הגרון, הפה, הקיבה או המעיים. מחקר שערך המרכז הרפואי של אוניברסיטת מרילנד העלה כי הג'ל משחרר תרכובות המגנות על הקיבה מפני חומציות עודפת (הפניה 1). אלם זמין כטבליות, כמוסות, כוסות, תה או כאבקה לציפה ואינו גורם לתופעות לוואי חמורות (הפניה 1).